אטלנטה הוקס 105 (2) – ניו יורק ניקס 94 (1):

מה לעזאזל קורה עם ג'וליוס ראנדל?

הנראטיב של שני המשחקים הראשונים המשיך בגדול גם למשחק מספר 3 כאשר ראנדל פשוט מחריד, דריק רוז משתלט על משחק ההתקפה של הניקס, טריי יאנג מראה ממשחק למשחק כדורסל בוגר ומנצח יותר, וההוקס מראים את היתרון האיכותי שלהם אבל מסתבכים במשחק שיכול היה בקלות להפוך לצמוד.

המחצית הראשונה הייתה צמודה מאוד עד שריצת 5-22 של ההוקס בהובלת טריי יאנג ברבע השני יצרה לה יתרון משמעותי אותו הצליחה לשמור לאורך שארית המשחק.

ניהול המשחק של יאנג אפשר להוקס המוכשרים יותר מבטים טובים לסל, וכך הם סיימו משחק מול אחת הקבוצות הקשוחות והקשות בליגה עם 52% מהשדה ו-59% מדהימים מהשלוש במשחק שהמחיש את הפוטנציאל שלהם. ההוקס הלכו רק 8 פעמים לקו לעומת 30 של הניקס ותעשו עם זה מה שאתם רוצים.

רוז הוביל את הניקס מהחמישייה עם 30 באחוזים נהדרים, בארקס היה הפעם חלש, עם 2 מ-8, וראנדל כאמור עם ערב מחריד של 2 מ-15 מהשדה, ואם הוא לא יתאושש הסדרה הזאת עלולה להיות קצרה יותר ממה שרבים ציפו.

בצד השני 7 שחקנים של אטלנטה סיימו בספרות כפולות בראשם יאנג עם 21 ו-14 אסיסטים. קאפלה סיים עם דאבל דאבל משלו עם 13 ו-12 וחסימה על ראנדל לאחריה עשה את תנועת היד המפורסמות של סנטר מפורסם אחר מההיסטוריה של ההוקס.

בוסטון סלטיקס 125 (1) – ברוקלין נטס 119 (2):

רבים מהכותבים בתגובות לפריוויו ציינו שאם יש לבוסטון משחק לקחת כדי למנוע סוויפ הרי זה המשחק, מיעוט ציפו שהם אכן יעשו זאת, אבל הם עשו זאת בדיוק באופן שהיה ניתן לצפות שזה יקרה אם יקרה.

משחק התקפי אפי של ג'ייסון טייטום, משחק הגנתי ובמידה רבה גם התקפי אפאתי של הסלטיקס, טיפה פלפל שהכניס מרקוס סמארט לקבוצה הזאת בדקות הקריטיות, אוון פורניה וטריסטן תומפסון הוסיפו עומק כל אחד בחלק המגרש שלו והאוהדים בבוסטון הצליחו להיכנס לראש של קיירי.

ברוקלין עוד הובילה בפתיחה עם התחלה חזקה של ג'יימס הארדן שהיה מצוין, אבל בוסטון נטלה את היתרון ברבע הראשון ולא שמטה אותו עד הסיום. ברבע הרביעי התפתח משחק צמוד, אבל סל של ג'ייסון טייטום 42 שניות לסיום שקבע 7 הפרש גמר למעשה עניין.

עוד ברבע הרביעי, בעוד ברוקלין מנסה לחזור למשחק, בלי אינטנסיביות יתרה, מארקוס סמארט הוציא שתי עבירות תוקף בצורה אינטליגנטית מאוד מקיירי ודוראנט.

אני במקום ברוקלין לא הייתי מאוד מוטרד, אבל הם יצטרכו להיות הרבה יותר locked in מול מילווקי ופילי שיחכו להם אחרי ברוקלין, הארדן אומנם קלע 41, אבל הגישה הייתה נונשלנטית מדי, של כל השחקנים.

הארדן סיים עם 41, ודוראנט הוסיף 39, שניהם באחוזים טובים, אבל אירווינג קלע רק 6 מ-17 ל-16, ואלה הנקודות שחסרו לברוקלין, שגם לא הצליחה להכניס למשחק את השחקנים המשלימים כמו האריס או גריפין, שניהם התקשו לקבל זריקות לא כל שכן לקלוע אותן.

בצד השני טייטום, כאמור, במשחק היסטורי של 50 נקודות, 6 ריבאונדים ו-7 אסיסטים וגם 2 חטיפות ב-41 דקות ואחוזים נהדרים. תומפסון היה מגה יעיל עם 19 ו-13, סמארט הוסיף 23 ופורנייה שפתח בחמישייה סיים עם 17 בעוד ערב מזעזע של קמבה עם 0 מ-7 משלוש ו-3 מ-14 מהשדה.

דאלאס מאבריקס 108 (2) – לוס אנג'לס קליפרס 118 (1):

המשחק הזה נפתח כמו ששני הקודמים הסתיימו, בסערה של דאלאס, שהובילה 11-30, 4 וחצי דקות לסיום הרבע הראשון, כשדונצ'יץ' קולע את 8 הנקודות הראשונות במשחק ו-4 שחקנים של דאלאס קולעים שלשות.

אבל הקליפרס לא נבהלו, עברו להרכב נמוך, וריצת 0-14 עד סוף הרבע הבטיחה משחק צמוד, וברבע הרביעי הקליפרס עשו מספיק כדי לסגור עניין כששלשה של מוריס מהפינה מעלה אותה ליתרון 12, 3:30 לסיום ומכאן לדאלאס כבר לא הייתה דרך חזרה.

האם זה היה אירוע חריג בסדרה או שינוי מומנטום? קשה לדעת. אם תשאלו אותי ה-58% מהשדה של הקליפרס לעומת ה-44% מהשדה של המאבריקס משקפים את יחסי הכוחות בצורה הרבה יותר מדויקת מאשר מה שראינו בשני המשחקים הראשונים, השאלה היא האם המשחק הזה ייתן לקליפרס את הביטחון לשקף את הכישרון שלהם גם במשחקים הבאים.

ואולי הקליפרס פשוט הבינו שבין עם הרכב נמוך או גבוה, למאבריקס אין ממש כלים טובים לעצור את היריבה בצבע, ודרסו אותם בדרך ליתרון 24-46 בנקודות בצבע.

דונצ'יץ' עם עוד משחק לפנתאון של 44, 9 ו-9 באחוזים נהדרים, אבל משחק מחפיר של פורזינגס, פאסיבי, חלש, נראה עצבני ולא מרוכז מסיים עם 9 ב-3 מ-10 ו-3 ריבאונדים עלובים. איזה בזבוז של כשרון אישי וקבוצתי אלוהים ישמור עלי. בראנסון היה טוב מהספסל וסיים עם 14, טימי הרדוואי חזר לקרקע המציאות עם 4 מ-14.

בצד השני קוואי שוב היה נפלא עם 36 ב-13 מ-17 מהשדה, קליני. ג'ורג' הוסיף 29, והפעם השניים קיבלו סיוע משמעותי ממוריס עם 15 וג'קסון עם 16 והסדרה הזאת פתוחה ל-ח-ל-ו-ט-י-ן.